התראות
מחק הכל
משתמשי פורום
"אשפוז"
"יש בעיה", הרופא אמר,
"אתה סובל מפגיעה עצמית בלתי רצויה ובגלל זה אתה צריך להיכנס למחלקה סגורה. שם לא תוכל לעשות כל מה שאתה רוצה, חבר.
שם יש מקרים יותר קשים ממך אז תצטרך לְהִסְתַּגֵּל.
אין יציאות ואין טלפונים לחברים שהם משפחה.
שם אתה רוב היום שוכב במיטה".
"ומחלקה פתוחה?" שאלתי בטון מעורר רחמים.
"מחלקה פתוחה זה לא בשבילך, כי אתה לא שולט בַּדְּחָפִים!"
"ומה אם אדבר רציונלית?" אמרתי לרופא,
"אם אסביר לך שאני יכול להשתנות ולהתנהג יפה?
אז תכניס אותי לפתוחה? יש לנו בכלל על מה לדבר?"
ניסיתי לבדוק את הַדּוֹפֶק של השיחה.
הרגשתי את הלך הדברים והרגשתי שאני יכול להצליח לשכנע אותו.
אז דיברתי במעשים, אמרתי בטון של החלטה,
"אם מגיעה מחשבה, אפנה לאחים ולאחיות ואבקש עזרה.
לא אפעל על זה". אני נותן לו אישורים חיצוניים,
כי תכלס עשיתי את זה בעבר, דיברתי עם אנשים.
אבל מה שונה העבר לעומת היום?
הרי בעבר סגרתי את העולם שלי ולא נתתי לאף אחד להיכנס ולעזור.
היום, עכשיו, אני מבין שאני בבעיה ואני פשוט צועק פה לעזרה:
"בבקשה, תקשיב! אני מדבר רַצְיוֹנָל,
אני יודע שלכל מילה שאוציא מהפה יש השלכות, תפנית וגורל".
בשלב מסוים הִשְׁתַּתַּקְתִּי, ניסיתי להבין את הדברים.
הרופא ביקש שאצא החוצה לכמה רגעים.
יצאתי רועד בכל הגוף, מלחץ ומחרטה,
כי כבר שמעתי סיפורים על המחלקה הסגורה
ועל מה זה עושה אחרי זה בחיים.
אז התיישבתי על הספסל של המטופלים.
האזינו עכשיו - קטע אודיו בקולי
