יום אחרי אני מתעורר,
אחרי לילה עם סוג של שְׁלִיטָה – מסתבר.
אבל אני לא "נקי", אני נוטל כדורים ומעשן,
כי בכל זאת עדיין קשה להילחם.
מדליק סיגריה, מכין עוד קפה.
אולי אצליח לראות דווקא עכשיו שהיום הוא יום יפה?
חושב מחשבות טובות, מנסה להבין את הבעיות,
עוד לא הגענו לשלב הפתרונות.
מבולבל, מרגיש בצומת דרכים,
מֵטָפוֹרָה של אוטו חדש שיצא ישר מהניילונים.

נוסע, נותן גז ונתקל בצומת דרכים,

כיכר, המון פניות יותר מארבע,
וכל מקום שאליו ניקח את האוטו נגיע למקום אחר.
אז לסיום הַמֵּטָפוֹרָה לאיזה מסלול לעלות
ומה יהיו ההשלכות? הגרורות?
מגלגל עוד סיגריה, מנסה להתעורר,
מרגיש שכדור ההרגעה מתגבר,
אולי זה מה שאני צריך כדי לברוח מהיום, פשוט וקל… ללכת לישון.

אבל אני מתעורר בְּבֶהָלָה אחרי עוד אחר צוהריים של "שינה",
שינה לא טובה, אני אומר.
מלאת פחדים, סיוטים, אני אפילו לא יודע מהיכן להתחיל לספר.
אני בבהלה. מסתכל על הטלפון, על השעה.
יש לי עוד זמן של מנוחה,
אבל אני לא מוכן לחזור לשם,
לחלום, למקום הזה שאין בו שקט ואין שלווה,

יש בו רק מלחמה, כאב וחולשה.