אני מתהלך בין השבילים לכבישים הַסּוֹאָנִים,
אני שומע את המכוניות חולפות מעליי על 140.
מה יש לך? אני שואל את עצמי, מה אין לך? חשבתי עם עצמי.
ממה אתה סובל? מה הבעיה?

מה פגם האופי שאתה חושב שמשפיע עכשיו על התמונה.
כל היום חושבים,

כל היום עובדים,

כל היום בתִחזוק ובניסיון למצוא עוד קצת הנאה בחיים.
לא מרוצה ולא מקבל, ממשיך להילחם כי במקרי קושי אתה גָּדֵל.
אבל בין כל הרעשים, המחשבות, ההתרחשויות וְהַהִתְלַבְּטוּיוֹת – מה יש לך?
מה כואב ומפריע לך בכאן ובעכשיו?
למה אתה מסרב להיות שמח, למה אתה מסרב להיכנע למצב?
הכול כל כך איום ונורא?
אתה הרי כן ישן במיטה ועם מעט חיוך, כי אין זכר לשום חלום.
אז מה יש לך? אני שואל בביטחון.
אתה מבין שזה לא העניין של התווית או התג שיסביר לך ממה אתה סובל עכשיו.
עצם הפירושים שגדלים אצלך כל כך מהר, אתה כל הזמן נזכר להסתגר, חבר, חסר.
זה כל כך משנה מה תגיד לסובבים, לרופאים, למטופלים?
האם זה יפתור לך את כל הַתַּסְבִּיכִים?
הרי ברגע שיש תג על הראש קל הרבה יותר להיכנס ואין פחד ממשי מחששות.
אני אהיה תג, אני אתגאה. אני יודע שאני יכול להתנהג לא יפה.
אני אגיד את הדברים בלי שום פילטר, כי אם אני תג,
לא תמיד שומעים את מה שאוהבים.
אז גם כאן אתה מאבד את הַפְּרוֹפּוֹרְצְיוֹת ומנתב לא נכון.
אבל מרוב רעש לצערנו, כבר לא חושבים בהיגיון.
אתה קם, אתה עושה, אתה פעיל. אתה יפה. אתה חושב על החבר'ה,
אתה מרגיש שאתה שווה.
אתה מתארגן, מתקלח, מתגלח, לובש עוד חולצה מְכֻפְתֶּרֶת, מקומטת יפה,
ויוצא עם מדבקה של חיוך שמהול בהכחשה,
צוחק, מצחיק, חברותי לכולם, בפנים אתה יודע ששום רגש לא נעלם.
יש טעם של סוף.
אין יותר מדי תקווה ואין הרבה דברים שאותך ממלאים או מחזיקים.
אתה במקום די חשוך, בוא נודה.
אתה מבוהל ורועד מפחד בגלל זה.

מה נגיד שיישמע נכון, למי נפנה ואצל מי היום נזכה להצליח לישון?
אתה מרגיש כמו איזה מסטיק לעוס שנדבק בשיער,
אתה נדבק לאנשים, כי למסטיק שלך אין טעם כבר,
אתה מנסה כל הזמן להחליף את המסטיק, אבל רק סובל ומסתבך בטעמים.
ובוא נודה, עברנו גם קצת (הרבה) לכדורים.

עוד כדור, עוד קופסה, עוד מרשם,
אתה לא יציב, אבל תמיד מקווה שאתה מאוזן.

אז אספר לך עוד סוד אימים: את כל הקולות בראש שלך, כפרה, שׁוֹמְעִים!
אתה לא לבד, אתה לא היחיד והמיוחד.
אתה עוף מוזר שנולד בטעות,
אבל אתה כאן עכשיו, אתה חי ותאמין לי – לכל דבר יש משמעות.
קַרְמָה, מכתוב, כתוב בכוכבים, תאמין למה שמדבר אליך הכי טוב במילים
אלוהים, יהוה, אדם, חוה, ישו, מוחמד, מריה הקדושה,
בודהיזם שמלא ברוח אלוהית של שלווה,
אלה אותן תגיות שדיברנו עליהן בַּהַתְחָלָה, זוכר?!
אתה נוצרי, יהודי, אתה אדם טוב או רע?
זה משנה אם אתה גבר או אישה?
זה משנה אם אתה בחור או בחורה?
זה משנה אם אתה סטרייט או להט״ב?
זה יפריע למישהו אם תלך לישון עכשיו?
על מה כל הערעורים? על מה כל הדיבורים המתסכלים?!
הרי בסוף היום אם לידך אין עוד דוֹפֶק שהוא לא שלך,

אתה חושב שאתה בְּקְרַיְסֶס של צרה!

רק אתה יודע מה הם התקפים!
רק אתה יודע מה זאת חרדה!
רק אתה יודע מה זה לקום מתוך סיוט בצרחות, שטוף זיעה קרה,
רק אתה יודע, אין איך להסביר את זה במילים.
תאמין לי, ניסיתי לדבר על זה עם הרופאים.
חיוך ציני וניסיון לעוד תרופה: "אתה חי בתקופה בעייתית, אך סבילה".
"נעלה את המינון של הכדור החזק, ואם יש תופעת לוואי – אני זמינה.

אל תהסס, זה יכול ליצור בַּרְדָק!"

היינו שם, לא ענו אז השארנו הודעות,
הרמנו על עצמנו סכינים והתגלגלנו מכל המדרגות.
דיברנו בביטחון תמיד על הלך הדברים,
בכל זאת כל כך הרבה מקרים ואירועים שאותם אנחנו זוכרים,
לא מצליחים להוציא את זה מהרגשות,
לא מצליחים להתנתק מזה או למצוא עזרה שֶׁתַּרְגִיעַ את הדפיקות.

מה יש לך?! אני עדיין מִתְעַקֵשׁ על השאלה.
אני לא אתן לך לברוח בלי לתת תשובה.

זו הייתה רק המערכה הראשונה,
אני מקווה להגיע לשנייה עם יותר תשובות ופחות נוטף זיעה.
תזכור את היום הזה, חבר. ימים כאלה לא חוזרים מהר כל כך.
אל תמהר לתת לי תְשׁוּבוֹת!
אל תמהר לענות לי על הַשְּׁאֵלוֹת!
בעיקר תוציא את צמר הגפן שתקוע לך שנים בתוך האוזניים,

תדחוף אותו לתוך הפה ו… די, שקט בינתיים.