אלוהים שלי, רציתי שתדע,

שאני לא מצליח לישון בשקט ובשלווה.
שאני סוֹבֵל מסיוטים ומקשיים נפשיים,
מחרדות, ממחשבות, מהשלכות, מריגושים.
חמש שנים שאני בטיפולים, בשיחות, בניסיון להבין דברים.
חמש שנים של פגישות, חמש שנים של שיחות,
איש שיחה מִשִׁכְמוֹ ומעלה, איש רעות מנשמתו והלאה.
אך לבד, בתוך חלל של מחשבה, אין לך יותר מדי תקווה.
צבענו את החלל, שיפצנו את כניסת האורחים, הכנסנו רהיטים.
חדר אהבה, חדר לפגישות, חדר עבודה וחדר מסיבות.
המון חללים יש לכל אחד בלב, שכולם מסתכמים בממ"ד נעול, עטוף בטון כבד.
מְעַטִים האנשים שמקבלים זכות להיכנס לממ"ד שלך,

לחדר השמור והמאובטח מכול,

החדר שיש בו הכול מהכול.

הממ"ד שלך, המקום הבטוח,

הסודות הַכְּמוּסִים ביותר שאפילו לא סיפרת לרוח.
יש רק מפתח אחד לממ"ד,

המפתח הזה נמצא אצלך בכיס גם ממש עַכְשָיו.

אתה יכול להיכנס בכל עת כדי להוסיף או להוציא כלים,
אך מעט מאוד ממנו אתה חושף מול אנשים.
זו ההגדרה הרווחת הַסְּטַנְדַּרְטִית, מתברר,
הממ"ד שלי בעייתי הרבה יותר,

נראה אחר, מדיף ריחות מוזרים,

תחושה כללית שקשה להסביר אותה במילים.